החזית המצרית במלחמת ששת הימים
 | ||||||||||||||||||
| התקדמות כוחות צה"ל בסיני | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת ששת הימים | ||||||||||||||||||
| סוג העימות | חזית במלחמה | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תאריכים | 5 ביוני 1967 – 9 ביוני 1967 (5 ימים) | |||||||||||||||||
| מקום | רצועת עזה וסיני | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון ישראלי, כיבוש רצועת עזה וסיני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
החזית המצרית במלחמת ששת הימים היא אחת מבין שלוש החזיתות במלחמת ששת הימים. החזית התנהלה בשטחי רצועת עזה וסיני מ-5 ביוני ועד ל-9 ביוני, ובמהלכה הביס צבא ההגנה לישראל את צבא מצרים וכבש את רצועת עזה וסיני.
הלחימה בחזית המצרית החלה את המלחמה, וזירות אחרות נפתחו אחריה. השלב הראשון, שלב ההבקעה, כלל את פריצת כוחות צה"ל לשטחים מצריים, ונמשך מבוקר 5 ביוני עד ללילה. השלב השני, התכתשות בעומק המערך המצרי אך במרחק קטן מהגבול, החל בערב 6 ביוני ותם כעבור 24 שעות, עם פקודת הנסיגה המצרית. השלב השלישי, בו לחמו הכוחות בפתחת המצרים ואל עבר תעלת סואץ, החל בערב 7 ביוני ובלילו ונמשך ב-8 ביוני. בתחילת 9 ביוני תפסו הכוחות הישראליים את הקו הקדמי, ללא לחימה רבה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – הרקע למלחמת ששת הימים
מצרים ושותפותיה הערביות עשו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. הן גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי, הכפיפו לפיקוד צבאי מצרי את צבאות סוריה וירדן וחילות משלוח עיראקים וסעודים. מצרים הזרימה יחידות צבא רבות לחצי האי סיני, וריכוז הצבא המצרי בחצי האי סיני יצר איום, שאילץ את ישראל לגייס את כוחות המילואים שלה, תוך פגיעה קשה בפעילות המשקית.
מלחמת סיני הסתיימה בתבוסה של הכוחות המצריים, אך ברית המועצות וארצות הברית הפעילו לחץ כבד על ישראל לסגת מחצי האי סיני. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, הסכים, בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לפנות את חצי האי סיני ורצועת עזה בתהליך שהסתיים במרץ 1957, אך הודיע שסגירה של מצרי טיראן לשיט ישראלי תהווה עילה למלחמה. ארצות הברית התחייבה לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן.[5] כוח חירום בינלאומי של האו"ם הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל ובשארם א-שייח' וכתוצאה מכך נשאר נתיב השיט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.
בספטמבר 1962 הודח מוחמד אל-בדר, המלך הטרי[6] של צפון תימן בהפיכה צבאית יזומה על ידי מהפכנים, שראו את הדגם שלהם במהפכת הקצינים החופשיים המצרית, והחלה מלחמת האזרחים של צפון תימן בין תומכי המלך, שזכו לעזרת ערב הסעודית, ירדן ובריטניה ובין תומכי ההפיכה. מצרים תמכה במהפכנים ושלחה יחידות מצבאה לסייע להם. הימצאות חלק מהצבא המצרי בתימן הרחוקה חיזק בישראל את הביטחון שמצרים לא עומדת לצאת למלחמה נגדה, למרות הנאומים המתלהמים של מנהיגיה. כדי שהכוחות המצריים (כמעט שליש מהצבא המצרי) יישארו רתוקים בתימן, גם ישראל סייעה למלוכנים בהצנחת אספקה (מבצע רוטב).
בעקבות התחממותה של המלחמה על המים בין ישראל ובין סוריה, נאלצה מצרים לנקוט צעדים שיביעו תמיכה בסוריה. עבד אל-מוחסן כאמל מורתגי, מפקד כוחות היבשה של מצרים, הודיע שמצרים תגיב בחריפות על כל תוקפנות ישראלית נגד סוריה, ובעקבות דבריו יצאה משלחת צבאית מצרית לסוריה. ב-4 בנובמבר נחתם הסכם הגנה בין מצרים ובין סוריה, שקבע כי בעת מלחמה יקבל הרמטכ"ל המצרי את הפיקוד על צבאות שתי המדינות.
במאמריו של מוחמד חסנין הייכל ב"אל אהראם", ששימשו כביטאון של השלטון המצרי, הובהר שמצרים לא תבוא לעזרת סוריה בתקריות גבול מוגבלות, אלא רק במלחמה הכוללת.
ב-15 במאי, בעיצומו של יום העצמאות תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בעקבות התראות של ברית המועצות על ריכוז כוחות ישראלי, כביכול, בגבול הסורי.
ב-16 במאי 1967 ציוותה ממשלת מצרים על כוח החירום של האו"ם להתפנות מחצי האי סיני באופן מיידי. מזכיר האו"ם או תאנט ניסה לשכנע את ישראל להציב את הכוח מצידו הישראלי של קו הפסקת האש, אולם ממשלת ישראל דחתה הצעה זו[7][8]. ב-18 במאי 1967 הגישה ממשלת הרפובליקה הערבית המאוחדת דרישה רשמית לאו"ם לפנות את כוח החירום[9]. בהחלטה מעוררת מחלוקת פעל או תאנט לפינוי כוח החירום על פי דרישת מצרים, זאת מבלי שהתייעץ עם מועצת הביטחון, או העצרת הכללית. ההחלטה הביאה לגיוס מילואים בישראל.[1] ב-22 במאי סגירת מצרי טיראן על ידי מצרים החריפה עוד את המצב.
ספינת הדיג "ניצן", שעבדה בדרך כלל בחופי אריתריאה, יצאה לדרכה ב-22 במאי. בקרבת המצרים קיבלה הוראה להתעכב. בהוראת הרמטכ"ל יצחק רבין המשיכה בדרכה ועברה ללא עיכוב מצד מצרים. ב-23 במאי התקבלה ידיעה שהמצרים החלו בפעילות מיקוש במעבר גרפטון בים סוף. הידיעה לא אומתה.
ב-24 במאי חוזק אזור שארם א-שייח' והוצבו בו ארבעה תותחים 130 מ"מ ואנשי צפרדע של חיל הים המצרי. למצרים הייתה שליטה מלאה באזור אכיפת החסימה, משום שהמעבר במצרי טיראן היה בטווח תותחי החוף של ראס נצרני. בנוסף לחסימה היבשתית נשלח כוח ימי גדול שערך סיורים באזור המצרים ונכנס גם לתוך מפרץ אילת.
ב-30 במאי טס חוסיין מלך ירדן למצרים וחתם עם נאצר על הסכם הגנה משותף, משהעמיד את צבא ירדן תחת פיקוד המטכ"ל המצרי.
כדי להדגיש את החסימה פרסמו עיתוני מצרים כי ב-30 במאי הורחקה מכלית אמריקנית שנשאה את דגל ליבריה ממצרי טיראן, לאחר שספינת סיור מצרית ירתה יריית אזהרה מעבר לחרטומה. בשעות הבוקר של 31 במאי, במרכז מפרץ אילת (בין דהב לוואסט), עצרה המשחתת "אל-פאתח" אניית סוחר דנית שהייתה בדרכה מעקבה לג'דה והיא הוחזרה כלעומת שבאה. מאוחר יותר קיבלו כלי השיט המצרים הוראות לתת אפשרות למעבר לתנועה בינלאומית ולאכוף את המצור רק לגבי התנועה לאילת ואניות ישראליות.
בפגישה שנערכה ב-1 ביוני אמר גמאל עבד אל נאצר לשגריר הסובייטי בקהיר, פוזידייב, כי הנחה את משמר החופים בשארם א-שייח' וספינות חיל הים המצרי לא לעצור לבדיקה ספינות צבאיות זרות העוברות דרך מצרי טיראן. נאצר הוסיף כי גם אם אוניית מלחמה אמריקנית או בריטית תפתח באש על העמדות בחוף, התותחנים קיבלו הוראה לא לענות באש. נאצר אמר כי אמצעים אלה ננקטו כדי למנוע התנגשויות "בלהט ועצבנות."[10] ואכן ב-2 ביוני הועברה לכוחות המצרים בים סוף הודעה על כך שהאוניה "דולפין" תעשה ניסיון מעבר. ניתנו הוראות לא לעכב את האונייה כי בשלב זה חששו המצרים שזה ניסיון של מעצמות המערב לבדוק את ההסגר ובאותו שלב לא רצו בהחרפה נוספת של יחסים עם המערב. נאצר פנה לנשיא ליבריה, ויליאם טאבמן (William Tubman), וביקש ממנו לאסור על אוניות הנושאות דגל ליבריה להוביל דלק לאילת.
ההיערכות למלחמה במצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת מאי 1967 הציבה מצרים שתי דוויזיות חי"ר, האחת ברצועת עזה והשנית במרכז סיני, לצד מספר חטיבות עצמאיות שהוצבו בקרבת הגבול. ביוני הוצבו בשטח סדר כוחות גדולים בהרבה: ארבעה דוויזיות חי"ר, דיווזיות השריון הרביעית, כוח משימה נייד ברמת חטיבה, ארבעה חטיבות חי"ר עצמאיות וארבע חטיבות שריון. הכוחות כללו כ־900 טנקים וכמאה אלף חיילים.[1]
ההיערכות למלחמה בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־19 במאי, בעקבות הכרזת מזכ"ל האו"ם או תנאט על יציאת כוח החירום של האומות המאוחדות, הוכרז בישראל על גיוס מילואים. בעקבות כל גויסו 60–70 אלף אנשי מילואים, שהוצבו ברובם לאורך הגבול המצרי.[1]
תוכנית אסד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תוכנית אסד
במצרים אישרה המנהיגות תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב. התוכנית, שכונתה בשם הקוד אסד (אריה בערבית), נודעה למודיעין הישראלי.[11] ב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את תוכן המברק לממשל האמריקאי והנשיא לינדון ג'ונסון, למחרת, יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע בפניהם שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ביום המחרת. שגריר ברית המועצות בקהיר בא אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית התקיפה לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. בעקבות השיחה ביטל נאצר את המתקפה המתוכננת.[12]
לצד תוכנית זו, תוכננה במצרים ב־1966 תוכנית קהיר (המנצח) להגנת סיני. על פי התוכנית נועד לעמוד בראש הכוחות מפקד שדה הכפוף למטכ"ל המצרי. ב־15 במאי מונה פיקוד קדמי, שנועד לפקד על פיקוד השדה.[1]
המערכה האווירית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מבצע מוקד
המלחמה נפתחה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במהלומה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד" (מערך מטוסי הקרב של חיל האוויר מנה כ-203 מטוסים, שישה מהם מקורקעים, ו-12 מטוסים בלבד נשארו בכוננות יירוט על הקרקע, להגנת שמי המדינה בשעת המבצע). תקיפות אלה היוו הפתעה ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית על 11 שדות תעופה מצריים מתוך 14, כששדות התעופה הנותרים הותקפו במטס השני והאחרים הותקפו פעמים אחדות באותו יום. חיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, כי לנשיא עבד אל-נאצר הייתה התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם ממנה.[13]
185 המטוסים התוקפים במטס הראשון המריאו מבסיסי חיל האוויר בדממת אלחוט, וטסו אל מטרותיהם בגובה נמוך ביותר, מתחת לגובה הגילוי של תחנות המכ"ם, על מנת למנוע את גילויים על ידי מערך הבקרה המצרי. במטס הראשון יצאו כל מטוסי הקרב לתקיפת מסלולים ומטוסים בשדות התעופה במצרים. במטס הראשון הותקפו 11 שדות תעופה: אל עריש, אל-סיר, ביר גפגפה, ביר תמדה, כברית, פאיד, אבו סואר, אינשאס, קהיר-בינלאומי, קהיר-מערב ובני-סוויף וכך נטרלו על הקרקע מטוסים רבים ופגעו במסלולים והותיאם מכלל שימוש. חלק ממטוסי הקרב הישראלים, שיצאו למשימתם בגל הראשון, היו חמושים בפצצות פיצוח מסלולים – פצצות המצוידות במצנח קטן שנפתח כשהפצצה מוטלת, מאט את מהירותה, גורם לפצצה להפנות את מסלולה לכוון אנכי ואז ניצתת רקטה בזנב הפצצה, שמאיצה את מהירותה והופכת אותה למעשה לטיל הננעץ במסלול. הן נועדו להתמודד עם מסלולי המראה בנויים מבטון. בניסויים מוקדמים שערך חיל האוויר נמצא כי הפצצות הרגילות שהיו עשויות מתכת ומלאות חומר נפץ, שהיו יעילות נגד מסלולי אספלט, לא גרמו נזק למשטחי בטון, או אף דילגו מן המשטח הקשה או התפרקו בזמן הפגיעה. הפצצות שפותחו בעקבות ממצאי מערך המודיעין, שכונו בעולם "הנשק הסודי של צה"ל", הוטלו מגובה נמוך ויצרו מכתשים במסלולי הבטון. באופן יוצא מן הכלל, חיל האוויר הישראלי לא פגע במסלולי שדה התעופה של אל עריש, כדי שניתן יהיה לנצל אותם, לאחר שכוחות הקרקע הישראליים יכבשו אותו.[14]
כחצי שעה לאחר יציאת הגל הראשון, יצאו חלק ממטוסי האימון הישראלים מסוג CM.170 פוגה מגיסטר שהוכשרו לשאת פצצות ומקלעים, כדי לתקוף את תחנות המכ"ם וסוללות תותחים באזור קדמת סיני ולאפשר בכך את שובם של מטוסי ההפצצה, בלא להתגלות על ידי תחנות המכ"ם.[15] מטוסי הפוגה המשיכו ותקפו סוללות תותחים וריכוזי צבא מצרי בקדמת סיני, עם כניסתם של כוחות הקרקע של צה"ל לסיני לקראת 08:00 בבוקר.
חלק מהמטוסים המצריים שלא נפגעו בתקיפת בסיסיהם במטס הראשון הצליחו להמריא ולהימלט לשדות תעופה אחרים, לכן, הגל השני של מטוסי הפצצה ישראלים יצא לתקוף מטרות שלא נחרבו לגמרי, עוד שישה שדות תעופה: מנצורה, בילביס, חילוואן, מינייה, ע'רדקה ולוקסור. המטוסים התוקפים טסו הפעם בגובה רב, ללא חשש התגלות, לאחר שמערכת הבקרה המצרית שותקה. במהלך ההפצצות התנהלו קרבות אוויר עם מטוסים מצרים שהצליחו להמריא לפני שנפגעו שדות התעופה. במהלך המטס הראשון נפגעו מטוסים ישראלים. באחד המקרים, טייס המיראז' יאיר נוימן נפגע בקרב עם מיג-21 וצנח באזור הדלתה של הנילוס, שם רצחו אותו כפריים.[16][17]
חלק משדות התעופה המצריים הופצצו פעם נוספת וחלק מהפצצות צוידו במרעומי השהיה, כדי שיתפוצצו בשעות הלילה וימנעו שימוש במסלולים בשעות החושך.
החזית הקרקעית
[עריכת קוד מקור | עריכה]צבא מצרים היה הכוח הגדול ביותר שעמד מול צה"ל, כוח שהיה בתהליך של מעבר מיבשת אפריקה אל חצי האי סיני. יחידות מצריות החלו לצאת מתימן, כדי להצטרף לכוח שהלך והתעצם בסיני. תהליך ההתעצמות המצרי לווה בתהליך של כריתת בריתות צבאיות עם יתר מדינות ערב המקיפות את ישראל, כדי לא לאפשר לכל הצבא הישראלי להתרכז בהתמודדות עם מצרים. המתקפה הישראלית יצאה לדרך במטרה לשבור את טבעת החנק המתהדקת, לפני שהברית הצבאית הכלל ערבית תגיע לדרגת כוננות ותיאום גבוהה יותר.
מבצע ההונאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מבצע לשון אדומה
בימים שקדמו לפתיחת המלחמה ערך צה"ל, באמצעות אוגדת ההונאה של פיקוד הדרום, אוגדת ההטעיה 49, תנועות צבא שנועדו לשכנע את מצרים שהמתקפה הישראלית תרוכז בציר הדרומי. בנוסף לתנועות צבא ביום לכיוון האמור והשבת כלי הרכב בלילה, הופעלו גם סוכנים כפולים[דרוש מקור] לשכנוע מצרים בכך שהמתקפה צפויה בציר הדרומי. מצרים השתכנעה ויחידות מצריות רבות קיבלו הוראה לשינוי היערכות ומיקום, כדי להתכונן למתקפה בציר הדרומי. בעקבות מבצע ההטעיה החלו המצרים, החל ב-28 במאי, בתגבור הציר הדרומי מנח'ל לכונתילה, ושל השטח שבין כונתילה לקוסיימה. תנועות הצבא המצרי גרמו לאי סדר לוגיסטי וחוסר מוכנות, שלהערכת צה"ל אמור היה להגיע לשיאו ב-5 ביוני. מסיבות אלה ביקש הרמטכ"ל שהחלטת הממשלה על היציאה למלחמה לא תקבע יציאה מוקדמת מ-5 ביוני.[18]
מהלך הלחימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות, ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.
הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית הייתה זו של אוגדת הפלדה בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול אסמאעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגזרת אבו עגילה וניהלה קרב מכריע באום-כתף, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל אזור נח'ל.
במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע כוח מבית הספר לצניחה, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני על שארם א-שייח', ראס נצרני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.
פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-6 ביוני הפכה את המלחמה לקרב התקדמות.[19] צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה ומעבר הגידי על מנת לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים.
5-6 ביוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים מורחבים – קרב רפיח (1967); קרב אום-כתף; קרב הג'יראדי; קרב מוצב אל-קובה
בשני הימים הראשונים של המלחמה התנהלו קרבות בין כוחות ישראל לכוחות המצריים ברצועת עזה ובצפון סיני לצד מתקפות לעבר כונתילה וראס א-נקב.
בעקבות מבצע ההטעיה, רוכזו מרבית הכוחות המצריים בכונתילה וקוסיימה. הכוחות הישראלים תקפו בצפון סיני וברפיח, במטרה לפרוץ את הקווים המצריים הדלילים יחסית שם. כוחות אוגדה 84, בפיקוד ישראל טל, שכללו את חטיבת השריון 7 בפיקוד שמואל גונן (גורודיש), חטיבת הצנחנים בפיקוד רפאל איתן וחטיבת שריון במילואים 60 בפיקוד מנחם אבירם, תקפו את רפיח ב-5 ביוני 1967 בכוח של כ־227 טנקים.[2] ב-08:45 פרצה חטיבה 7 לרצועת עזה מול ח'אן יונס ונכנסה לקרב מול כוחות של החטיבה הפלסטינית 108. לאחר שהתגברה בקרב קצר על כוח החטיבה הפלסטינית, המשיכה בדרכה מערבה, לכיוון רפיח ואל-עריש.[20] כוונתה הייתה לאגוף את המערך המצרי מצפון ולתוקפו מהצפון ומעורפו המערבי, אך נתברר כי מגנן הנ"ט של חטיבה 16 המצרית פרוש צפונה מעבר למה שסברו תחילה. בקרב קשה שהתחולל בצהרי אותו יום הצליחו שני גדודי הטנקים הישראלים להבקיע את המערך המצרי בצפון אך סבלו אבדות קשות. הגדוד השלישי נע בטור עורפי על הציר הראשי במטרה להימנע מפריצת שדות המוקשים.[20]
חטיבת הצנחנים, שהייתה רכובה על גבי זחל"מים נותקה מגדוד הטנקים 46 (מחטיבה 401) שסופח אליה והתקשתה בכיבוש יעדיה ללא סיוע השריון. גדוד 46 איגף את המתחם המצרי מדרום תוך שהוא יורה לכיוונו על מנת שהמצרים ישיבו באש שתזהה את מיקומם המדויק. מטרה זו אמנם הושגה בחלקה, אך הגדוד לא גילה חטיבה מצרית שהייתה ערוכה בדרום המתחם. הוא הרחיק בתנועתו מערבה וניהל קרב באזור כפר שן בו השמיד 20 טנקי סטלין ופגע בארטילריה מצרית. חטיבת הצנחנים, שהשתלטה בינתיים על מספר מוצבים, כותרה על ידי המצרים ונמצאה במצב קשה. מפקד האוגדה שלח לעזרתה את גדוד החרמ"ש של חטיבה 60 ואת פלוגת החרמ"ש שעסקה בהשתלטות על העיירה רפיח, אך היו אלו הטנקים של גדוד 46 ששבו מזרחה ופרצו לפנות ערב את טבעת הכיתור. אף על פי שהכוח הישראלי סבל מנפגעים רבים וממחסור בתחמושת ובדלק הצליח הכוח הישראלי להתגבר על הכוח המצרי בקרב שנערך בשעות החשיכה וכבש את המוצבים הדרומיים. לטענת רנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, היו למצרים 1,500 הרוגים בגזרת הלחימה של חטיבת הצנחנים בעוד שלכוח הישראלי היו 70 הרוגים. הם הגדירו את הלחימה הישראלית בקרב רפיח במילים: "מערכת רפיח-אל עריש נוהלה על ידי הישראלים "בלי להתחשב במחיר"".[20]
חטיבה 60, שכמו חטיבת הצנחנים יצאה משטחים בחולות חלוצה, הופנתה בצהרי 5 ביוני לציר שעבר בחולות מדרום לזירת הקרב, מתוך מטרה לתקוף את מעבר הג'יראדי, אולם נתקלה בקשיי עבירות ולא באה לידי ביטוי בקרב רפיח.
לאחר שהביסו את המערך המצרי ברפיח, המשיכו כוחות אוגדה 84 לכיוון אל-עריש. ב-15:00 ב-5 ביוני הגיע הכוח הישראלי הראשון למתחם הג'יראדי על כביש רפיח-אל-עריש, פרץ את החסימה על הכביש והגיע ללב המתחם, אך המצרים חזרו ותפסו את החסימה, והתפתח קרב שנמשך לסירוגין עד בוקר 6 ביוני, במתקפות של כוחות שונים שטיהרו את המתחם.
לכיבוש רצועת עזה עצמה הועמדה חטיבת החי"ר במילואים 11 בפיקודו של סא"ל יהודה רשף שתוגברה בגדוד החי"ר המוצנח 202, מוסע בזחל"מים, ובטנקי AMX-13 מגדוד 86. עד ליל 5 ביוני התקשתה החטיבה לעמוד ביעדיה, ורק בצהרי 7 ביוני הושלמו כיבוש העיר עזה ושאר מרחב הרצועה בסיוע חטיבה 35.[2]
מדרום לאוגדה 84 הוצבה אוגדה 31 בפיקוד אברהם יפה, שהוצבה בפתחת ניצנה. האוגדה, שכללה את חטיבה 200 יששכר שדמי ואת חטיבה 520 בפיקוד אלחנן סלע, הופעלה רק למחצה ב-5 ביוני, כשחטיבה 520 שימשה כעתודה מחשש להפעלת שריון ירדני בכביש חברון–באר שבע. חטיבה 200 פרצה למצרים דרך הדיונות הקשות-למעבר של ואדי חרידין, עם התקלות מעטה בכוחות מצריים, והגיעה אל עומק המערך המצרי בביר לחפן מדרום לשדה התעופה באל עריש. הכוחות חסמו את הכביש, וניהלו קרב במהלך הלילה עם הדיוויזיה המצרית השביעית שנסוגה מפתחת רפיח. במהלך הקרב הושמדו 24 טנקים מצריים, בסיוע כוחות מחטיבה 7 שחברו לקרב מכיוון אל-עריש.
ב-6 ביוני ב-2:30, לאחר פתיחת הציר וכיבוש אבו עגילה על ידי אוגדה 38, נעה חטיבה 520 בדרך והגיעה לג'בל ליבני, שם בלמה מתקפת נגד של גדוד טנקים מחטיבה 114 המצרית. בצהרי 6 ביוני נפגשו חטיבות האוגדה בג'בל ליבני, שם הביסו את כוחות חטיבת השריון 14 המצרית והשמידו 35 טנקים.
הכוח האוגדתי השלישי, אוגדה 38 בפיקוד אריאל שרון, הוצב מדרום לאוגדה 31, גם הוא בפתחת ניצנה, והם נועדו לכבוש את המתחמים המצריים המבוצרים בקוסיימה ואום כתף. בקרב אום-כתף, שנמשך לאורך ליל 6 ביוני, הושלמה תפיסת צפון-מזרח סיני בידי הכוחות הישראליים, ושני הצירים העיקריים אל עבר מצרים - כביש אל-עריש–קנטרה וכביש ניצנה–אסמאעיליה.
7-9 ביוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – קרב חניון הלילה של גדוד 19
ב-7 ביוני בוטלה פקודת הנסיגה המצרית, אך באותה שעה כבר היו הכוחות המצריים נתונים בעיצומה של נסיגה וללא יכולת לשנות. בערב 7 ביוני נעשה ניסיון להקים קו הגנה מצרי בפתחת הצירים - על כביש אל-עריש-קנטרה, כביש ביר גפגפה–אסמעיליה, מעבר הגידי ומעבר המיתלה. במעבר המיתלה הקדים גדוד של אוגדה 31 בפיקוד יששכר שדמי את הכוחות המצריים ותפס את המעבר, וחטיבה מצרית שנסגה מנח'ל הושמדה במשולב על ידי כוח השריון וחיל האוויר. שאר הנקודות נתפסו על ידי הכוחות המצריים, והכוחות הישראלים שהגיעו אליהם עצרו לחניית לילה בליל 7 ביוני מולם.
בכביש ביר גפגפה-אסמעיליה חנה כוח של אוגדה 84. ב-3:00 ב-8 ביוני הותקף הכוח בידי שריון מצרי. הכוח הישראלי, שכלל טנקים קלים, מצא את עצמו בנחיתות מול טנקי T-55 המצריים, אך הצליח לשחוק אותם עד להגעת פלוגת טנקי שרמן מגדוד 268, שסיימו את הקרב בסיוע חיל האוויר. ביום 8 ביוני, לאחר בלימת המתקפה המשיכו כוחות אוגדה 84 מערבה, כשהם מטהרים את הציר ומשמידים כ-70 טנקים מצריים. חוד הכוח הגיע לגדת תעלת סואץ ב-00:30 ב-9 ביוני.
ב-7 ביוני בשעה 07:01 יצא מאילת כוח שכלל 4 נחתות שנשאו 4 טנקים מסוג AMX-13 וג'יפ, בליווי 3 טרפדות, סירת ברטרם והגוררת "צאלה" כספינת הפיקוד וכוננות לגרירה. בשעה 09:00 דווח למפקד הכוח אברהם בוצר כי כוח צנחנים ישראלי יצנח בשארם א-שייח' בשעה 12:30. בוצר החליט להגיע למפרץ שארם א-שייח' עם שתי טרפדות במקביל לצניחה ולסייע בכיבוש המקום. כאשר הגיע הכוח לטווח התותחים המצרים בראס נצרני, החוסמת את המצר, התברר כי העמדה נטושה.
הטרפדות הגיעו למפרץ בשעה 11:30 ובשעה 12:12 הונף דגל ישראל על בנין בית החולים של כוחות האו"ם בשארם א-שייח'. בוצר התקשר למפקד כוח הצנחנים והודיע לו על תפיסת המקום. כתוצאה מכך בוטלה הצניחה ובשעה 14:00 נחתו הצנחנים במסוקים.
הכוחות שנחתו בשארם א-שייח' הגיעו לא-טור ב-8 ביוני, וב-9 נפגשו עם כוח שבא מראס סודר באזור אבו רודס.
ב-21:30 ב-8 ביוני הודיעה מצרים כי היא מסכימה להפסקת אש. הכוחות הישראליים התייצבו על גדת התעלה עד ל-1:00 ב-9 ביוני.
הזירה הימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – פעולת אלכסנדריה; פעולת פורט סעיד
בליל היום הראשון למלחמה, בין 5 ל-6 ביוני, פשטו לוחמי קומנדו ימי, שהובאו בצוללת הישראלית אח"י תנין, על נמל אלכסנדריה בפעולת אלכסנדריה, אך לא גרמו לנזק. הלוחמים לא הצליחו לשוב לצוללת ונפלו בשבי. לוחמי קומנדו ימי נוספים פשטו על נמל פורט סעיד בפעולת פורט סעיד, אך לא מצאו בו ספינות, וניסיון לפשוט על הנמלים הסורים לא צלח.[21]
חיל הים הישראלי היה גורם מרכזי בתפיסת שארם א-שייח', ללא התנגדות, ופתיחת מצרי טיראן לשייט ישראלי. החיל היה מעורב גם בתקרית ליברטי.
עם פרוץ המלחמה חסמו המצרים את פתחי תעלת סואץ על ידי הטבעת כלי שיט במבואות, ובכך חסמו אותה לשיט. בתוך התעלה נלכדו 14 ספינות שהיו במעבר. לאחר הגעת חיילי צה"ל לחופי תעלת סואץ והפיכתה לגבול בין הטריטוריות שבידי ישראל ובין מצרים, החליטה מצרים לא לחדש את התנועה בתעלה.
תמיכת כוחות זרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כווית שלחה כוח צבאי לחזית המצרית. 20 מחייליו נהרגו במלחמה.
עיראק שלחה גדוד רגלי למצרים ערב המלחמה, כדי לחזק את הצבא המצרי. עיראק הציעה למצרים טייסת של מטוסי קרב מסוג מיג 21, אך המצרים סירבו בנמקם שמדובר בכוח קטן מדי, והציעו לעיראקים להפעיל את המטוסים נגד ישראל מכיוון מזרח.
במרוקו המלך חסן השני, בשל האווירה הציבורית, החליט לשגר כוחות מצבא מרוקו לחזית המצרית. בצעד הפגנתי, כראש המטה הכללי של כוחות הצבא המלכותי, הוא ערך מסדר ראווה לרגל שיגור שלושה גדודים להצלת צבאו של נאצר בסיני. כוח של כמה מאות חיילים יצא בדרך יבשתית והגיע ללוב, אך הם חנו במדבר הלובי עד סיום המלחמה ולא לקחו חלק בפעילות צבאית. כוח צבאי נוסף יצא ממרוקו ברכבת והגיע עד אלג'יריה.[22][23]
אלג'יריה וסודאן שלחו כוח סמלי לעזרת מצרים.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אברהם אילון ואחרים, סופת אש במדבר - המערכה בזירה המצרית במלחמת ששת הימים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור ומודן הוצאה לאור, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 Gawrych, George W. (1991). "The Egyptian Military Defeat of 1967". Journal of Contemporary History. 26:2: 277–305. doi:10.1177/002200949102600205.
- ^ 1 2 3 בועז זלמנוביץ', המערכה בזירה המצרית במלחמת ששת הימים, באתר "IsraelDefense", 17 ביולי 2024
- ^ ינון רויכמן, יצחק רבין מדבר על המלחמה, באתר ynet, 2 בנובמבר 2006
- ^ רועי גולן ששת ימי תהילה פרק י
- ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר הלאומיות בישראל ובעמים – בונים מדינה במזרח התיכון, הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 212.
- ^ מוחמד אל-בדר הוכתר זמן קצר לפני הדחתו בעקבות מות אביו.
- ^ בספר זכרונותיו (View from the UN, New York: Doubleday & Company, Inc. ISBN 0-385-11541-5) מתאר או תאנט כיצד פגש ב-18 במאי 1967 את שגריר ישראל לאו"ם גדעון רפאל ובקשו כי "אם תבוא פניה רשמית של הרפובליקה הערבית המאוחדת הדורשת את פינוי כוח החירום, להציב את כוח החירום מצידו הישראלי של הגבול..." השגריר השיב בשלילה והצהיר כי הצעה כזו אינה מקובלת על ממשלתו. או תאנט הצהיר מאוחר יותר כי אם ישראל הייתה מסכימה להצבת הכוח בשטחה, ולו לתקופה קצרה, מהלך ההיסטוריה היה שונה. המאמצים הדיפלומטיים למנוע את האסון המתרחש, היו מצליחים, המלחמה הייתה נמנעת.
- ^ על השתלשלות האירועים מנקודת מבט ישראלית ניתן לקרוא בספרו של יוסי גולדשטיין, אשכול: ביוגרפיה. הוצאת כתר, 2003. מעמ' 538 ואילך.
- ^ Security Council: REPORT BY THE SECRETARY-GENERAL, S/7906, 26-05-1967.
- ^ מקור: אלכסנדר רוזין.
- ^ פסח מלובני "ידיעת הזהב" וההתקפה המצרית שלא הייתה 'רואים מלמ' יולי 2018.
- ^ מיכאל אורן, מי רצה במלחמת ששת הימים? באתר הסוכנות היהודית
- ^ 1967 war: One page in Egypt’s history, literally
- ^ מבצע "מוקד", באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ מטוסי הפוגה תוקפים, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ שי שבח, "היד רועדת לי", בטאון חיל האוויר
- ^ גל תקיפה שני, באתר חיל האוויר הישראלי, 5 ביוני 1967
- ^ מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?
- ^ מסמכי מוחמד חסנין הייכל, פסקת: Discussion on the Sinai and Strategic Depth, אתר האקדמיה של הצי האמריקאי. על פי מקורות אחרים, פקודת הנסיגה ניתנה ב-6 ביוני אחר הצהריים, לאחר שעאמר למד על כיבוש מתחם אום-כתף וכישלון מתקפת הנגד המצרית בביר לחפן.
- ^ 1 2 3 ראנדולף ווינסטון צ'רצ'יל, תרגום: אריה חשביה, מלחמת ששת הימים, הוצאת מסדה, 1967, עמ' 78–92
- ^ מלחמת ששת הימים - 1967, באתר חיל הים
- ^ יגאל בן-נון, תקועים במדבר: מעורבות מרוקו בששת הימים, באתר ynet, 7 ביוני 2018
- ^
גילויים חדשים על מעורבותה של מרוקו במלחמת ששת הימים, הרצאה באתר יוטיוב
